מראה מקומות- ברכת הבנים

ברכת הבנים

מנהג ישראל בכמה עדות הוא שהאב מברך את בניו ובנותיו בכל ליל שבת, ובפרט בכניסת יום הכיפורים. שהמקור הקדום ביותר, הידוע לו, למנהג זה הוא הספר "מעבר יבוק", אשר חברו ר' אהרון ברכיה בר משה ממודינא (המאה ה- 17). בחלק "שפתי רננות" (פ' מג) כותב מחברו:

אמרו בפרק גידול בנים: כשישים אדם ידו על ראשו הקטן מתברך שנאמר(בראשית מח,יד) "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים וגו'" וכתוב (פסוק כ ( "ויברכם ביום ההוא לאמור, בך יברך ישראל לאמר ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה וגו'". כי ביד אדם ט"ו פרקים כמניין ט"ו תיבות שבברכת כוהנים. לאמור: יחולו על ראשך הברכות שבשלושה פסוקים אלה, שהם ט"ו. והמנהג לברך בשבת קודש, ובפרט בלילי שבת, סוד שבת מלכתא… ובסוד נפש יתרה, שעל המברך והמתברך יחולו הברכות. ועוד, כי אין שטן ופגע רע בשבת שיקטרג על הברכה… וצורך גבוה הוא לברך האדם את בניו בשבת. ואם יש לו בת, גם היא יברכנה . ובפרט בליל שבת, והמשכיל יבין מעצמו כי כנים דברנו.

(בראשית המאה ה-18   למנינם) פרסם ר' יעקב עמדין את סידורו "בית יעקב" בלעמברג שבאשכנז, ושם כתב (בהנהגת ליל שבת, סעיף ז):

"מנהגם של ישראל לברך הילדים בליל שבת (אחד האבות ואחד הרבנים) אחר התפילה או בכניסה לבית. שאז חל השפע, וראוי להמשיכו על הילדים בייחוד שאין בכוחם להמשיך שפע במעשיהם. אבל ע"י גדול אמצעי משובח הוא יורד וחל ונאחז ביותר בקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא ועל ידיהם הוא מתפשט יותר".

הטעמים לברכת הילדים בשבת ויום טוב

בספר "מעבר יבוק" ובספר החיים לאחיו של המהר"ל מפראג כתבו, שיש לברך את הבנים והבנות בליל שבת קודש והביאו סיבות מהקבלה לברך דווקא בליל שבת. הסיבה האחת נעוצה בסגולה המיוחדת לשבת, המתבטאת גם בנשמה היתרה. נשמה זו – טהורה היא ולא הזדהמה בששת ימי המעשה ובשבת צינורי הברכות פתוחים, ולכן האב מנצלה ומברך דווקא בעזרתה את בניו, וגם הוא עצמו מתברך ע"י ברכתו.

 טעם נוסף קשור לקבלה שהשטן מקטרג בכל ימות השנה, ועלול לקטרג גם על ברכת האב. אך בשבת, כאשר אין לשטן פתחון פה, כי בשבת אין שטן ופגע רע שיקטרג על הברכה, זוהי שעת הכושר לברך את הילדים.

טעם נוסף משום שלפעמים האב מקלל בניו מתוך כעס, ולכך מקדים לברכם בשבת, ומשברכם לא תוכל לחול הקללה והוא על דרך "וברך ולא אשיבנה".

 הריעב"ץ, הביא אף הוא שבליל שבת חל השפע, ודווקא הבנים הקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא מסוגלים שעל ידם יתפשט השפע עוד יותר.

ובספר יוסף אומץ (סי' עט) כתב טעם רביעי לזה וז"ל: מנהג ותיקין לברך בכניסת שבת ויום טוב, ובשחרית וביציאתו, את בניו וקרוביו, והטעם נראה לי שענין ברכת הצדיקים הוא כמו שכתב בספר דברי שלום אצל ברכת יצחק ויעקב, שהמברך הוא כצינור להמשיך הברכה על המתברך, ובהיותו שמח יהי יותר מוכן להמשיך השפע, כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה.

והמשיך: ונראה שמה שהמנהג הוא לברכם אחר התפילה, לפי שאז בודאי הוא יותר מוכן להמשיך השפע מתוך קדושתו, על ידי התפילה שראויה להיות בהפשטת הגשמיות, ואף כי אין לי עסק בנסתרות, מכל מקום נראה שטוב לברך בעשר אצבעותיו לרמז נסתר, ועוד שהמברך בידו אחת נראה שעינו צרה בברכה, וראיה מפורשת ממשה רבנו ע"ה, במה שפירש רש"י שסמך ליהושע בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש בחכמה. ומנהגי לומר בשעת ברכה ג' פסוקים דברכת כהנים, ומצאתי אחר כך בספר המוסר כמנהגי, ובראשית חכמה כתב שיש ביד ט"ו איברים כמנין ט"ו תיבות שבברכת כהנים, יחולו על ראשך ט"ו תיבות שבברכת כהנים אלו, כמנין איברי היד, עכ"ל היוסף אומץ.

רבי אהרן ברכיה ב"ר משה ממודינה

נפטר – כה בתמוז

שצ"ט (1669)

מעבר יבֹּק – דפו"ר

מנטובה שפ"ו (1656)

בבלי שבת קיח,ב

ואמר רבי יוסי: יהא חלקי מגבאי צדקה, ולא ממחלקי צדקה. ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו. אמר רב פפא: לדידי חשדן ולא הוה בי… ואמר רבי יוסי: מימי לא עברתי על דברי חברי. יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן – אני עולה. ואמר רבי יוסי: מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי.

תוספות שם

אילו היו אומרים לי חברי עלה לדוכן – לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה של כהנים אמרה תורה לברך את ישראל.

בבלי כתובות כד,ב

איבעיא להו: מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין? תיבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין, ותיבעי למ"ד אין מעלין; תיבעי למ"ד מעלין, הני מילי תרומה דעון מיתה היא, אבל נשיאות כפים דאיסור עשה – לא, או דלמא לא שנא? תיבעי למ"ד אין מעלין, הני מילי תרומה דמיתאכלא בצנעא, אבל נשיאות כפים דבפרהסיא, אי לאו כהן הוא כולי האי לא מחציף אינש נפשיה, או דלמא לא שנא? רב חסדא ורבי אבינא, חד אמר: מעלין, וחד אמר: אין מעלין.

רש"י שם

דאיסור עשה – כה תברכו (במדבר ו) אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה.

תורה תמימה במדבר פרק ו פסוק כג

כה תברכו – זר הנושא את כפיו עובר בעשה, דכתיב כה תברכו, אתם ולא זרים, ולאו הבא מכלל עשה – עשהקלא) [כתובות כ"ד ב' ברש"י]:

תורה תמימה הערות במדבר פרק ו הערה קלא

קלא) ענין זר הנושא את כפיו הוא כשעולה לדוכן לברך את ישראל בברכת כהנים, ונראה דלכן נקרא ע"פ רוב ענין ברכת כהנים בשם נשיאות כפים להבדיל מסתם ברכות בכלל אשר בודאי א"א להגביל רק לכהנים, יען כי הלא לכל איש מותר לברך איש את רעהו, ואפילו זרים, ורק בזה מצויינת ברכת כהנים שהיא בנשיאת כפים, כפי שיבא בדרשה בסמוך.

 ויש להעיר על מה סמכו העולם לברך איש את אחיו בנשיאות כפים על ראש המתברך, כמו שנוהגין בברכות חתנים וכדומה, אחרי כי כמבואר הוי סדר ברכה זו מיוחדת רק לכהנים, ולזרים יש בזה איסור עשה, ודוחק לומר כי לכהנים מסורה רק בנוסח הברכה שמבואר בפרשה יברכך וגו', יען כי כפי שמתבאר מסוגיא דמנחות י"ח א' הוי ענין נשיאות כפים עבודה כשאר עבודות שבמקדש. ואני שמעתי מאיש אמונים שהגר"א מווילנא ברך את הג"מ רי"ח לנדא מו"ץ דווילנא בשעת חופתו והניח ידו אחת על ראש הגרי"ח בשעת הברכה, ושאלוהו על ככה, והשיב, כי לא מצינו ברכה בשתי ידים רק לכהנים במקדש, וזולת זה לא ראיתי ולא שמעתי מי שיעיר בזה, והיא הערה נפלאה, ודוחק לומר דכל עיקר מצות נשיאות כפים היא רק בצבור בעשרה משום דבר שבקדושה, דזה הוי רק אסמכתא, כמש"כ הר"ן פ"ג דמגילה. וגם נ"ל דאפילו לכהן לא הורשה לברך ברכה פרטית בנש"כ שלא בזמן ומקום הנקבע לזה. וראיה נ"ל ממ"ש במגילה כ"ז ב' שאלו לר"א בן שמוע במה הארכת ימים א"ל מעולם לא נשאתי כפי בלא ברכה, ואם כפשוטו קשה מאי רבותיה, אלא הכונה שלא נשא כפיו לברכה בעלמא שלא בשעת מצוה וחיוב ברכה, ודו"ק. – והנה בשבת קי"ח ב', א"ר יוסי, מעולם לא עברתי על דברי חבירי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, ואם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה, וכתבו התוס' וז"ל, לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה, דלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל, עכ"ל. ועל הדברים המעטים האלה רעשה הספרות בכמה מחבורי ראשונים ואחרונים ליישב דבריהם מדרשה שלפנינו, דנשיאות כפים בזר הוי איסור עשה, וגם דברי ר' יוסי בעצמו תמוה מאד, כי איך לא חשש הוא לאיסור נשיאות כפים בזר, ובכל הדברים הנאמרים בזה לא מצאתי קורת רוח. ולא אמנע מלהעיר דבר חדש ונפלא מה שמצאתי בהקדמת ס' רבינו ירוחם שהביא מאמר זה דר' יוסי ובמקום שכתוב לפנינו יודע אני בעצמי שאיני כהן כתוב שם יודע אני בעצמי שאיני כדאי, ולפי"ז יהיה הכונה אם יאמרו לי חבירי עלה לדוכן, לא לדוכן של כהנים בנשיאות כפים אלא למקום ששם דורשין גדולי החכמים לפני הצבור, והוא מקום גבוה ובולט כעין איצטבא, וכמ"ש בב"ב כ"א א' מותבינן ריש דוכנא, וכ"כ בערוך דבלשון ישמעאל קורין לאיצטבא דוכן, ומזה הלשון במגילה ג' א' ובכ"מ ולוים בדוכנם, וא"כ אין כל ענין נשיאות כפים במאמר זה של ר' יוסי, כי נשתבשה הגירסא שבגמ', ובמקום כדאי כתוב כהן:

בסימן תרל בספר חסידים (עמ' 168) נמצא הסיפור הבא:

וכן בימי רב היי ור' אביתר כהן צדק שהיו בירושלים, ובא לפניהן רוצח. צוה רב היי ור' אביתר להכותו מלקות בהר הזיתים עד שפוך דם עליו. והרוצח צעק: הכוני, אל תחמולו עלי, כדי שלא אקרא בדין בפני הקב"ה. והכוהו עד שהיה נפוח לחיים, וצוה להניחו. והמתינו לו כשלש שבועות, ואחר כך הטמינו בחול רק מעט נקב פתוח היה, ועינוהו והכוהו עד בין מות לחיים. כן עשו שלש פעמים, ו[י]י‏דעו והבינו כי נתכפר לו כי קבל הכל באהבה ואמר שלא נתכפר לו עדיין. אמרו לו: כבר מן הקב"ה שמחל לך. ורב היי היה עולה בכל שנה לירושלים מבבל והיה שם בחג הסוכות, כי היו מקיפין את הר הזיתים בהושענא רבא ז' פעמים ואומרים מזמורים שסידר להם רב היי. ולפני רב היי הולכים כהנים מלובשים סיריקון ומעילים ואחריו העם, והוא בתווך, ורחוק מאלה שלפניו ק' אמה וכן משל אחריו. והיה רב היי שוחק לאחר הסעודה. ראה הרוצח בעל התשובה את רב היי שלבו שמח. ואמר לו הרוצח: רבי, למה הייתה הולך לבד כשהייתם מקיפים את הר הזיתים? אמר לו רב היי: מפני שאני עולה בכל שנה מבבל להקיף את הר הזיתים בסוכות, ואני מטהר את עצמי בהושענא רבה, אליהו הולך עמי – לכך נרחקין מאשר לפנינו ומאשר לאחרינו – ומדבר עמי. ושאלתי לו: מתי יבא משיח? ואמר לי: כשיקיפו הר הזיתים עם כהנים. ולקחתי כל הכהנים שמצאתי להקיף, אולי ביניהם כך [כלומר, אולי יש ביניהם כוהנים כשרים]. ואמר לי אליהו: ראה, כל הכהנים שאתה רואה מלובשים מעילים והולכים בגיאות, אין שום אחד מזרע אהרן. רק אחד שהוא הולך אחר כולם , שנבזה להם והוא נמאס בעיניהם והולך בבגדים רעים ואינו חפץ בכבוד, ומשים את עצמו כמי שאינו, והוא חיגר ברגלו אחת ומצד אחד חסר עין – אמר, זהו כהן אמת מזרע אהרן. אמר רב היי: מזה שחקתי, שבכולם לא היה כהן אלא אותו בעל מום.