פסח – כבוד זה בזה

בעבר, התקופה שבין פסח לשבועות התאפיינה בשמחה. סיפוק- היה זמן הקציר. החקלאי שעבד קשה במשך החורף, ראה מולו כעת את היבול שלו. היתה זו עונה של חגיגות, ששיאה בעלייה לרגל לירושלים.

אולם לאחר חורבן בית המקדש, נהפכו ימים אלו לאבל. נאמר שבגלל שמתו י"ב אלפים זוגות מתלמידי  רבי עקיבא  כולם בפרק אחד וכל זאת, משום שלא נהגו כבוד זה בזה, נהפכו ימים אלה לימי אבל מצבת זכרון לאלפי התלמידים שנענשו על שלא נהגו כבוד איש ברעהו.  

יש מידה של אירוניה בכך שדווקא רבי עקיבא ובית מדרשו, סבלו מחוסר כבוד אחד לשני. שהרי זהו אותו ר' עקיבא שעבורו, "ואהבת לרעך כמוך", הוגדר כ"זה כלל גדול בתורה". הוא זה שהכניס את הערך הנ"ל למרכז הווייתה של היהדות, ראה את תלמידיו מתים כיוון שלא הקפידו לכבד זה את זה.

ישנו עניין נוסף,  לאורך ההיסטוריה היהודית פקדו אותנו לא מעט אסונות לא פחות נוראים. פוגרומים ענקיים, רצח המוני יהודים בתקופת מסעי הצלב,האינקוויזיציה. אז איך דווקא פטירת של תלמידי ר' עקיבא נחקקה אצלנו כתקופה של אבל.

נוסף על כך ישנו עוד עניין שטעון בירור: מדוע אנו  מדברים  על   12   אלף  זוגות תלמידים, ולא נוקטים לשון פשוטה יותר – 24 אלף תלמידים. המספר הזה נראה מרשים יותר מהלשון של 12 אלף זוגות?

על מנת להבין זאת, ראוי להידרש לאמירה אחרת של חז"ל הנזכרת בסמוך לתאור האסון שפקד את תלמידיו של רבי עקיבא. חז"ל מציינים דווקא שם  שאדם צריך לאהוב את אישתו כגופו ולכבד אותה יותר מגופו. במילים אחרות, מה שאומרת לנו הגמרא  שלא מספיקה אהבה ביחסים זוגיים, אלא שהכבוד ההדדי הוא לא פחות חשוב.

הנטיה הטבעית, אולי האופנתית שלנו, היא לדבר על אהבה כעל המרכיב החשוב ביותר, כמעט הבלעדי בזוגיות. אומרת לנו הגמרא, שלא די בכך,  שכבוד הוא לא פחות חשוב.

    אנו מחבבים אדם בדרך כלל משום שהוא קרוב אלינו. בדרך כלל  הוא אמור להיות דומה לנו, כיוון שאנו אוהבים את הדומה. אנשים מתחתנים משום שמוצאים בן או בת זוג  שיש הרבה מהדמיון ביניהם.

לעומת זאת, כבוד אנחנו שומרים למי ששונה מאיתנו. כאשר נותנים פרס למישהו, זה לא בגלל שהוא כמונו אלא משום שהוא משהו אחר, הוא מיוחד. כך שכבוד הוא הכרה בשונה, להבדיל מאהבה המופנית כלפי מי שדומה לי.

    אלא שאהבה בלי כבוד יכולה להיות דבר נורא. לא אחת אנו שומעים על אנשים ש"חונקים" אחרים באהבתם אליהם, על הורים ש"חונקים" את ילדיהם ולא נותנים להם להתפתח בדרכם שלהם.

    רוב ההורים רוצים שילדיהם יישמו את מה שהם ביקשו ליישם בעצמם. לעיתים לא היתה להם היכולת לעשות זאת בעצמם, והם מצפים מהילדים לעשות זאת. הורים רבים אוהבים כל כך את ילדיהם, עד שהמחשבה שלילד יש דעות משלו, שונות משל ההורים, נראית להם בלתי נסבלת.

   הגישה של הגמרא שונה. היא מנסה להקנות לנו את ההבנה שכדי לאהוב ילד, חייבים לכבד את עצמאות מחשבתו, את המיוחד שבו, את התכונות שבהן הוא שונה מההורים. וכך גם ביחסי גבר-אשה: אכן, גבר צריך לאהוב את אשתו והיא צריכה להיות הקרובה ביותר. אלא שבאותה עת הוא חייב לתת לה מרחב, אפשרות להתפתח בדרך שלה, לפתח את היכולות שלה, להביע את רצונותיה. הוא חייב לכבד את השונה בה, להבין שהיא לא דווקא צריכה לאהוב את מה שהוא אוהב, להפנים  שיש לה חיים משלה ואישיות משלה.

    נחזור לר' עקיבא. האם הוא "פישל" בחינוך שנתן לתלמידיו?

הניסוח של הגמרא דווקא מלמד על אהבה גדולה ששררה ביניהם, שהרי לא מדובר על 24 אלף תלמידים, אלא על 12 אלף זוגות. אנשים שראו בעצמם יחידה אחת ולא אוסף של פרטים. אלא שאהבה אינה הכל.  מה שהיה חסר שם, מלמדת אותנו הגמרא – הוא כבוד. או במילים אחרות, בין תלמידי ר' עקיבא, קשה היה להיות שונה.

ומה קורה בחברה שלנו? כולנו חברים – אבל האם אנחנו יודעים לנהוג כבוד זה בזה? כשאנחנו מעלים אדם לתורה, אנחנו מכנים אותו "חבר", ואנחנו בהחלט יודעים שהוא חבר.

אבל מה עם הכבוד?

התוצאות של היעדר הכבוד ההדדי הן נוראות, ומנהגי האבל שנקבעו לדורות, נועדו להנחיל לנו את ההכרה הזו.  הנה, בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ותלמידיו של ר' עקיבא דווקא אהבו אחד את השני. אבל פגם גדול אחד, הם לא הצליחו לתקן – את היעדר הכבוד.

את הלקח הזה אנו צריכים לקחת עימנו כצידה לדרך מימי ספירת העומר. נקווה שנצליח לא רק לאהוב אחד את השני, אלא גם לכבד זה את זה.