לפרשת חוקת – תמשיך לרצות את מה שכבר יש לך

כשאנחנו רוצים משהו אנחנו עובדים קשה מאוד על-מנת להשיג אותו. כשאנחנו רוצים להיות בקשר עם מישהו אנחנו עובדים מאוד קשה על-מנת להתקרב אליו.

אבל לאחר זמן מה, הדבר הזה או האיש הזה, מתרחקים מאיתנו. לא התרחקות במובן המילולי שלה אלא ריחוק מהמודעות שלנו. אנחנו כבר לא עובדים קשה, אנחנו מפסיקים להתאמץ על-מנת להתקרב אליהם. אנחנו לוקחים אותם כמובנים מאליהם.

לדוגמה – מתי הפעם האחרונה שאמרת לאחד החברים הטובים שלך שהוא מאוד חשוב לך? מתי אמרת לבן או לבת הזוג שלך שאתה מעריך אותם ואת מה שהם עושים עבורך? מתי אמרת לילד שלך כמה אתה אוהב אותו ושהוא הדבר הכי טוב שקרה לך? מתי הפעם האחרונה שאמרת למישהו בעבודה תודה על כך שהוא עוזר לך כל כך?

כולנו ככה. אנחנו מתייחסים אל אלו שקרובים אלינו כמובן מאליו. אנחנו גם לוקחים כמובן מאליו דברים שאנחנו נהנים מהם. אנחנו פותחים את הברז וחושבים שהמים באים באופן אוטומטי ולא חושבים ומעריכים שיכול גם להיות אחרת. הרי יש אנשים בעולם שחיים בלי מים זורמים.

ואכן, בפרשת השבוע היה אחרת. מרים נפטרה, נעלמה. מרים שליוותה את משה כתינוק בין קני הסוף. מרים הצדיקה, שליוותה יחד עם כל עם ישראל את שני אחיה הדגולים, לא קיימת עוד. בני ישראל ידעו כל הזמן והכירו את התפקיד המרכזי שלה ביציאת מצרים אבל לקחו אותה כמובן מאליו. עכשיו, כאשר היא נפטרה פתאום ובו בזמן נפסקו המים, עכשיו, שלא היה לעם מים לשתות או אז הם הבינו שבאר המים שלוותה אותם במשך ארבעים שנה במדבר ניתנה לישראל בזכותה של מרים. בני ישראל הבינו שיש דברים חיוניים ומרכזיים בחיים שלנו שאי אפשר לחיות בלעדיהם ולמרות זאת אנו לוקחים אותם כמובנים מאליהם. משה הוציא מים מהסלע כי היה עליו לעשות משהו כדי לספק מים חלופיים לבני ישראל. או אז הבינו בני ישראל את החשיבות והחיוניות של מרים במסע שלהם.

מכאן גם ניתן להסביר את השוני בין השירה שמופיעה בפרשתינו, שירת הבאר, לבין השירה בפרשת בשלח, שירת הים. את שירת הים שרו בני ישראל בתחילת התקופה של ארבעים שנה ואת שירת הבאר בסוף התקופה. שירת הים מתחילה במילים "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת" (שמות ט"ו, א') ושירת הבאר מתחילה במילים "אז ישיר ישראל את השירה הזאת" (במדבר כ"א, י"ז) ומשה לא מוזכר. יש עוד הבדל – שירת הים הייתה על נס חד פעמי ואילו הבאר הייתה נס תמידי.

נשאלת השאלה – למה לקח לבני ישראל ארבעים שנה כדי לשיר את השיר על הבאר? ארבעים שנה הבאר ליוותה אותם. למה הם חיכו עד עכשיו? כמו כן – איפה משה בשירת הבאר? למה הוא לא מוזכר? התשובה היא שבני ישראל התייחסו אל המים כמובן מאליו והם התייחסו אל מרים כמובן מאליו. רק כששניהם נעלמו הבינו בני ישראל מה שהיה להם ולכן שרו את השיר באותו זמן. משה, לעומת זאת, המשיך והעריך את מרים כבתחילה. הוא לא היה צריך לשיר שיר בשבילה.

מכאן אנו לומדים שאל לנו לקחת שום דבר כמובן מאליו במיוחד אנשים שקרובים אלינו, ששותפים בחיים שלנו, שעושים למענינו דברים כל יום וכל שעה, וכן דברים שיש לנו. נראה לנו שאולי זה טיפשי להמשיך ולרצות משהו שכבר יש לנו אבל התורה מלמדת אותנו שאנו צריכים לפתח אצלנו את הכרת הטוב, עלינו כל הזמן להיות מודעים לכך שזה לא מובן מאליו, שיכול להיות גם אחרת ולכן להודות, בכל רגע ורגע, על מה שיש לנו ועל האנשים שאיתנו.