"אני מוחל לך, תמחול לי?" (על התנצלויות שטחיות)

האם אתם בן אלו שקיבלו דוא"ל המוני או טקסט קבוצתי ו/או הודעת WhatsApp המבקשת ממך, וכנראה שנשלח לכל אנשי הקשר של  השולח, מחילה. אני באופן אישי לא מתכוון להגיב להודעות האומרות "אני מוחל לך, אני מקווה שאתה מוחל לי".

אנו חיים בתרבות של התנצלויות שטחיות. "אז סליחה, סלחו לי בבקשה.", "האם אתה מוחל לי? אני מוחל לך.","סלח לי אם אמרתי או עשיתי משהו שהפריע לך."

אם אמרתי או עשיתי משהו? אם? האם זה נשמע שיש למבקש הכרה, אחריות, חרטה וניסיון לתקן?

הודעות טקסט המוניות או תכתובות דוא"ל קבוצתיות או פוסטים אחרים שאומרים "אני יודע שאני כנראה פוגע בחלק מכם ואני מקווה שאתה מוחל לי כי אני מוחל לך" לא מאשרים שום דבר, לא מפגינים אחריות, לא מביעים חרטה ולא מתקנים דבר. הם עשויים לגרום למבקש להרגיש טוב אבל הם לא משיגים את המטרה לבקש סליחה באמת, ולא עומדים בדרישות תשובה ביום כיפור. לא אני מביע את הדעה הזו, אלא החפץ  חיים. במשנה ברורה (תר"ו ס"ק ג') הוא כותב "ומי שהוא מבקש מחילה מרבים בכלל אינו יוצא אם יודע שעשה לאיזה יחיד בפרט."

בקשות המוניות למחילה אינן רק לא כנות, הן יכולות לפגוע ופוגעות. "השל"ה הקדוש", הרב ישעיה הלוי הורוביץ, כותב כי אין לשאול מחילה באופן כללי או בכלל, אלא אם כן יודע אדם שעשה משהו ספציפי כדי לפגוע במישהו ומוכן לקחת אחריות. שכן, אם רק נפנה זה לזה ונאמר כלאחר יד "האם אתה מוחל לי?", מישהו עלול לחזור הביתה ולחשוב, מדוע הוא או היא שאלו אם אני מוחל להם ? אני תוהה מה הם אמרו עלי, או עשו לי.

במילים אחרות, אומר השל"ה לומר לשני כלאחר יד ובאופן שטחי "האם אתה מוחל לי, אתה סולח לי" הוא מעשה אנוכי שגורם לאדם לומר את זה להרגיש טוב יותר, אך יכול בקלות לגרום לתוצאה הבלתי מכוונת של פגיעה באדם אחר.

הסבירות היא, בין אם במכוון ובין אם לאו, שבשנה האחרונה אנו פגענו באנשים במילים שלנו, בכתב, במעשים. אנו חייבים להם התנצלות אמתית, לא פוסט בפייסבוק או עותק מוסתר בדוא"ל המוני או דרך סטאטוס בוואטסופ.  עלינו להקדיש זמן, לחפש אותם ולחפש לתקן תיקונים כנים, ללא קשר לתוצאות שהודאה כזו עשויה לגרום.

ביום כיפור קראנו את סיפורו של עשרה הרוגי מלכות, עשרה חכמים ההרואיים והאמיצים שנרצחו על ידי הרומאים. אנו קוראים את סיפורם כחלק מהסליחות בהן אנו מבקשים סליחה מתבוננים על מה שעשינו לא נכון, ומבינים כי חכמים הללו נרצחו בגלל משהו שאנחנו צריכים לחשוב עליו ולשפר. מדוע הם פגשו את מותם בצורה כל כך מחרידה? מה הם עשו לא נכון?

המדרש "אלא אזכרה" מספר לנו שקיסר רומאי נתקל בסיפור כיצד מכרו אותו אחיו של יוסף לעבדות, פשע שעונש מוות. בציין כי האחים מעולם לא נהרגו כעונש, החליט הקיסר להוציא להורג את הרבנים במקומם.

משהו בסיפור לא מובן לכאורה . אם תחזרו לתורה תיזכרו שאחרי איחודם, יוסף מרגיע את אחיו שהוא לא נושא בהם שום רצון רע ומבקש לא להזיק להם. אז איך יתכן שדורות לאחר מכן ניתן היה להעניש עשרה תלמידי חכמים גדולים, לכאורה בהסכמת ה' יתברך, על משהו שהקורבן עצמו כנראה סלח לו?

הפרשן רבנו בחי'י, מעיר הערה מדהימה ותובנה ביקורתית על סיפור יוסף. הוא מציין שלמרות שהכתוב אומר שיוסף הרגיע את אחיו, הוא מעולם לא סלח להם. הם מעולם לא השיגו מחילה אמתית מכיוון שבקשתם לכך הייתה שטחית ורדודה.

האחים לא חיפשו סליחה במאמץ כנה לתקן מערכת יחסים, הם רדפו אחר סליחה כאסטרטגיה להימנעות מתוצאות ולהתקדם. אמירת סליחה כאסטרטגיה, ולא כרצון אישי ואמיתי לרפא ולהתקן היא מזויפת ונמצאת בחסר.

מטרת ההתנצלות היא לא להשיג חנינה שמשחררת אותנו מאחריות או גמול. ההתנצלות האמיתית ביותר באה להבנה שאמירה "אני מצטער" עשויה להביא לתוצאות. יותר מדי מוכנים רק להביע צער אם תבטיחו להם שזה לא יזיק ושום דבר רע לא יקרה להם כתוצאה מכך. אבל זו לא מצטער אמיתי. התנצלות אמיתית באה עם חרטה, חרטה וקבלת אחריות  ועשיית חשבון נפש על העבר וקבלה על העתיד.

לבקש מחילה באופן ישיר, יכול להיות לא נוח ומשפיל אבל אחר כך זו יכולה להיות חוויה מטהרת ומשחררת. יחד עם זאת, כשמבקשים  ממך סליחה, חשוב לא פחות לסלוח. הרב שטינמן זצ"ל היה אומר ; אנשים אומרים שהם מוחלים וסולחים לאלו שפגעו בהם. אבל הם רק "אומרים". כי למחול באמת ובלב שלם, צריך תעצומות נפש גדולים, וזה אחד הדברים הקשים ביותר לאדם שנפגע – לסלוח באמת.

אמנם כן – יש לנו הרבה עבודה לעשות על עצמינו !  ויהי רצון שנזכה לראות מעלת חברנו ולא חסרונם!

*הרב אליעזר שמחה ווייס*

*חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל*